יום שני, 27 בינואר 2014

28




פתאום, בלי סיבה ברורה, נזכרתי אתמול בלילה באותם ארבעה שבועות ארוכים שסגרתי בבסיס 109 בתחילת הטירונות שלי בפלוגת "בני משקים" של הנח"ל. ועכשיו כשאני מנתח לאחור אני מבין שהקושי שלי היה דווקא בגלל שסגרתי את 28 הימים הללו בלי סיבה מוצדקת. וברור לי היום, והיה ברור לי גם אז, שלא קרה שום אסון גדול, ושיש חיילים שלא זכו להיות בטירונות עם כמה חברים טובים שלהם שהיוו משענת טובה. אבל עדיין, כנראה שלא הרשיתי לעצמי להצטער על כך מספיק באותם ימים.  

חלק נכבד מהטירונות שלנו עבר באותו בסיס אימונים קטן בשם 109, בחצר האחורית של ואדי ערה. המיקום של הבסיס בסמוך לכפר קרע והזיכרון הטרי של רצח שלושת החיילים ב"ליל הקלשונים" בבסיס סמוך, הביאו לשגרת אבטחה חסרת תקדים. על בסיס שהכיל לא יותר מ-100 חיילים והיקפו לא עלה על 200 מטרים, שמרו בכל רגע נתון לא פחות מעשרה חיילים, דבר שנראה לנו אז כחיילים טריים הגיוני להפליא ורק בהמשך, כשמצאנו את עצמנו במוצבים בעזה, בשטחים ובלבנון, הבנו עד כמה הוא מופרך ונובע משיקולי כסת"ח. כך יצא ששמרנו על הבסיס שעתיים עד ארבע שעות בכל לילה, לרוב עוד שעתיים במשך היום, וזאת בנוסף לאימוני הטירונות הרגילים.

בגלל היקף האבטחה, בכל שבת הייתה נשארת מחלקה אחת לשמור על הבסיס ובנוסף לה נשארו עוד כמה חיילים משתי המחלקות האחרות, לרוב 2-3 חיילים ש"חטפו שבת" בגלל סיבה זו או אחרת. כך יצא שהמקסימום שנשארנו רצוף בבסיס היה שבועיים ואותם חיילים שנשארו שבת יצאו לרוב הביתה בשבת שלאחר מכן כדי שלא יסגרו יותר מדי. והנה התקרבו הימים הנוראים ואני השתוקקתי לצאת הביתה לראש השנה, להירגע יומיים בבית עם מאכלי סדר ראש השנה הטעימים של אמא שלי והנעימות המוכרות של התפילות בבית הכנסת "חזון עובדיה" ברחוב המלך ג'ורג'. וכאשר הגיע הזמן שבו צריך לצאת הביתה לשבת, התברר שהמחלקה שלנו צריכה להשאיר עוד חייל ביחד עם המחלקה שסגרה שבת, ובגלל שאף אחד לא חטף שבת מישהו צריך להתנדב או שיעשו "מספרי מוות". חישבתי בראשי שעדיף לי להתנדב להישאר שבת ובטוח יוציאו אותי הביתה בשבוע לאחר מכן ליציאה ארוכה של שבת ולאחריה ראש השנה, ואכן נשארתי את אותה השבת בבסיס. בשבוע שלאחר מכן המחלקה שלנו נשארה בבסיס, אבל אף אחד מהמפקדים לא הודיע לי שאני אמור לצאת הביתה לשבת ולראש השנה. ביום חמישי ניגשתי עם קצת חשש לאחד המ"כים. הוא אמר לי שיבדוק את זה ודי מהר חזר ואמר שכולם צריכים להישאר גם שבת וגם ראש השנה. מ"כ אחר, דתל"ש שדי לא חיבב את הדתיים בפלוגה, הפטיר ברוע שזאת בעיה שלי שחשבתי שאני אצליח לתחמן את המערכת ולצאת ליציאה ארוכה של שבת וראש השנה. גם כאשר פניתי איכשהו למ"פ וביקשתי לצאת, אולי אפילו רק לשבת ולחזור ביום ראשון לפני ראש השנה, העיקר לראות קצת את הבית, קיבלתי תשובה שלילית.  

ופתאום נהיה לי נורא חשוב להתפלל במנין, כמו שצריך, את תפילות ראש השנה. אף פעם לא אהבתי ממש להתפלל, אבל כנראה בגלל הריחוק מהבית והקלאוסטרופוביה של עולם הסמכות הצבאית שפתאום נלכדתי בו, היה לי חשוב שלא נישאר לבד חמישה חיילים דתיים בבסיס שכוח ונתפלל ביחידות. החלטתי שחייבים להביא חמישה בני ישיבה שישלימו לנו מניין. פניתי למפקדים ובתחילה התשובה הייתה שאסור להכניס אנשים שהם לא חיילים לבסיס, אבל אחרי שהתעקשתי המ"פ הסכים לאשר את העניין. התקשרתי בשמחה לרבנים שלי בישיבת "מעלה גלבוע" וסיפרתי להם שאנחנו חמישה חיילים שתקועים לבד בבסיס ומאוד רוצים שישלימו להם מניין, ואם הם יכולים לשאול את תלמידי הישיבה אם יש חמישה שמוכנים לבוא אלינו, אנחנו כבר נדאג להם למיטות ושק"שים וכמובן לאוכל לראש השנה. להפתעתי, די מהר הם חזרו אלי וענו לי שהם לא יכולים לבקש את זה מהתלמידים. הם אמרו שחשוב להם מאוד שהתלמידים של המחזור הצעיר יחוו ראש השנה בישיבה גבוהה, עם הלימוד והשירים וכל המשתמע מכך, מה גם שהתלמידים נמצאים רק שנה אחת בישיבה לפני הצבא ולא יוכלו לחזור על החוויה הזאת בהמשך. לא ניסיתי לשכנע, אבל סגרתי את הטלפון בלב כבד. הרגשתי אידיוט על כל הבלאגן שעשיתי רק כדי לקבל אישור ואיך הסברתי למפקדים שהישיבה שלנו דואגת לנו גם בזמן שאנחנו בצבא. החברים החילוניים מהמחלקה שלי, כופרים כולם, הציעו שהם ישלימו מניין, אבל אמרנו להם שאין מבחינתנו טעם שמישהו שלא מאמין ולא מכיר את התפילות יצטרף לתפילות סתם בשביל לעשות טובה. מסיבה כלשהי, גם ההורים שלי לא יכלו לבוא לבקר אותי באותו יום ראשון, ערב ראש השנה, מה שהוסיף לאווירת הנכאים. 

ואחרי ראש השנה היו עוד שבת ועוד יום כיפור שהמ"פ החליט שכל הפלוגה צריכה להישאר בהם בבסיס בגלל ההכנות למסע ההשבעה, וגם בהם לא הסכימו לשחרר אותי הביתה ואני כבר קהה חושים. וכך מצאתי את עצמי הטירון היחיד בפלוגה שסוגר 28 ימים במהלך הטירונות ועוד בהתנדבות. השיא של כל הסיפור היה ביום חמישי שלאחר מסע ההשבעה שהתקיים כבר בתל-ערד, כאשר הרס"ר של בסיס הטירונים לא הסכים שאשתתף בטקס ההשבעה בגלל שהיה לי שיער ארוך מדי. איזה חצי יום הסתובבתי בלחץ בבסיס בחיפושים אחרי ספר או מישהו עם מכונת תספורת העיקר להשתתף בטקס שאליו הוזמנו ההורים והחברים שלי. חבר שלי אפילו ניסה לספר אותי עם מספריים כהים של ילדים שמצאנו בבסיס. בסופו של דבר מחלתי על כבודי וסיפרתי לרס"ר את כל השתלשלות העניינים והוא הסכים לוותר. עד היום יש לי תמונה מטקס ההשבעה ובו אני עומד במבט עצוב ועם שיער מגודל וקצת מוזר.

אז בסופו של דבר התגברתי על כל העניין. יצאתי בסוף מפלוגת "בני משקים" אל המציאות הצבאית חסרת-הקיבוצניקים והבנתי שיש גם הרבה מפקדים שהם אנשים טובים. והעובדה שבסופו של דבר נהייתי בעצמי קצין חי"ר מעידה על כך שכן אהבתי במידה מסוימת את המערכת. ואחרי כל הסיפור, הרב ביגמן התקשר אלי הביתה כמה פעמים כדי לראות שלא נפגעתי והסביר שוב את העמדה של הישיבה, ואפילו חזרתי לישיבה לסבב שני. ועד היום אני זוכר את תקופת "מעלה גלבוע" כתקופה משמעותית מאוד מבחינת עיצוב האישיות שלי ואני זוכר את הרבנים שם כדמויות חינוכיות לעילא, מלאות ידע עמוק ואהבה ואנושיות. אבל למרות כל זה, אני לא יכול להתעלם מכך שהחוויה הזאת שרטה באופן בלתי הפיך את האמון התמים שלי במוסדות. כי באותם שבועות מעטים שנראו לי כמו נצח, הייתי זקוק להגנה, למבוגר אחראי שיהפוך שולחנות ויוותר על כללים ועקרונות ויעשה בשבילי הכול. ואולי בגלל זה הרשיתי לעצמי אתמול בלילה להזיל דמעות לכבודי ולחבק קצת בחושך את הנער שהייתי אז. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה