הבוקר נסעתי בקו 9 ממרכז העיר אל הספרייה הלאומית
בגבעת רם בה אני מבלה בהנאה מרובה את מיטב שעותיי בזמן האחרון. וכאשר
האוטובוס עבר את הצומת אחרי העלייה מגן סאקר, משכן הכנסת מימיני, מוזיאון
ישראל משמאלי ובניין משרד האוצר החמור מלפני, הבחנתי בשלט קטן המכריז
בגאווה "כאן יוקם מקום מושבה הקבוע של הספרייה הלאומית של מדינת ישראל".
נזכרתי בכרזות ההסבר המהודרות התלויות בקומת הקרקע של הספרייה הלאומית
כיום, המתארות את תהליך ההתחדשות הממושך שעוברת הספרייה, חקיקת חוק הספרייה
הלאומית, ותלאות התקצוב והתכנון. ושמחתי
בליבי על כך שמדינת ישראל, יד הנדיב והאוניברסיטה העברית לקחו על עצמן
להשקיע משאבים חומריים ורוחניים כה רבים בפרויקט תרבותי, אנושי וישראלי כה
חשוב.
אך בה בעת גם התעצבתי מעט על המיקום הקר והמנוכר לו זכתה הספרייה, תחובה בתוך אותו איזור שלטוני ומוזיאוני מבודד, "קרית הלאום", אשר ההולכים והשבים מדירים ממנו את רגליהם במשך רוב שעות היום, ובלילות הופך למתחם רפאים של מאבטחים ואנשי ניקיון, אשר רק מכוניות מעטות ושיירות אבטחה של נציגי שלטון חותכים את כבישיו הרחבים בנסיעה סואנת.
וחשבתי לעצמי, כמה חבל שיותר מחמישים שנה אחרי שג'יין ג'ייקובס פרסמה את ספרה המופתי "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" הטעויות התכנוניות שהיא מזהירה מפניהן ממשיכות לקרום עור וגידים. כי בספרה היא מדגישה כמה חשוב לשכונות ולרבעים עירוניים אותו ערבוב מבורך של שימושים – מגורים, מסחר, עבודה, לימודים, פנאי, ומתארת כיצד השמירה על מדרכות רחבות ורחובות קצרים מעודדת אנשים להפוך ל"שומרים טבעיים" אשר מבלי משים לוקחים חלק פעיל בהפיכת רחובות הערים למקומות בטוחים בהם אנשים ונשים מוצאים עניין ותחושת קהילתיות.
וחשבתי איזו תרומה נהדרת יכלה הספרייה הלאומית להעניק למרכז העיר ירושלים אם רק היו ממקמים אותה, נניח, באזור בנין המשביר לצרכן בטליתא קומי, בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ובן יהודה. ואיזו תרומה נהדרת היה מרכז העיר ההולך ופורח מאז פתיחתה של הרכבת הקלה נותן מבלי משים לספרייה הלאומית. וראיתי בדמיוני איך על ידי ארכיטקטורה פתוחה ולא מסתגרת תהפוך הספרייה הלאומית לאבן שואבת, לא רק לסטודנטים, דוקטורנטים ומרצים למדעי הרוח והיהדות כמו היום, אלא גם לאנשי יומיום פשוטים החוזרים מקניות בשוק ועוצרים בפינת כתבי העת לקרוא ירחון ובדרך צד את עיניהם ספר קריאה המוצג בפינת הספרים החדשים. או לסטודנטים המתגוררים ברחביה, טלביה או נחלאות אשר יצעדו אל הספרייה ברגל מדירותיהם השכורות על מנת ללמוד בה בשלווה בתקופת המבחנים. ודימתי בעיניי איך המשתמשים בספרייה יסיימו את עבודתם בשעת אחר-צהריים מאוחרת ויגדשו את הפאבים ובתי הקפה במחנה-יהודה או נחלת שבעה. וכיצד תלמידי תיכון ואנשי עסקים בהפסקת צהריים ייכנסו לספרייה ליהנות מאירועי התרבות הרבים שיתרחשו בה, חלקם הגדול יתאספו בלי הכנה מראש, פשוט יימשכו פנימה כמו ילדים בעקבות צלילי קונצרט קלאסי או שילוב מוסיקלי של מוזיקת עולם נדירה.
ולמרות שידעתי שהחזון הזה לא יתממש, כי השרטוטים כבר הופקדו והתוכניות כבר אושרו בכל הועדות האפשריות, קיוויתי שבמקום כלשהו מתכנני ערים ואדריכלים צעירים מצליחים לחשוב על האדם הפשוט – על צרכיו, הרגליו ופסיכולוגיית המרחב העלובה שלו. וייחלתי שיפסיקו לתכנן שכונות ענק דוגמת גילה, רמות ופסגת זאב, אשר מזדקנות ומתכערות מהר כל כך, עלובות הרבה יותר משכונות ערים ותיקות אשר פושטות צורה ולובשות חיים חדשים חדשות לבקרים.
(התמונה מתוך החוברת: הספרייה הלאומית: תכנית האב להתחדשות 2016-2010, בהוצאת הספרייה הלאומית)
אך בה בעת גם התעצבתי מעט על המיקום הקר והמנוכר לו זכתה הספרייה, תחובה בתוך אותו איזור שלטוני ומוזיאוני מבודד, "קרית הלאום", אשר ההולכים והשבים מדירים ממנו את רגליהם במשך רוב שעות היום, ובלילות הופך למתחם רפאים של מאבטחים ואנשי ניקיון, אשר רק מכוניות מעטות ושיירות אבטחה של נציגי שלטון חותכים את כבישיו הרחבים בנסיעה סואנת.
וחשבתי לעצמי, כמה חבל שיותר מחמישים שנה אחרי שג'יין ג'ייקובס פרסמה את ספרה המופתי "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" הטעויות התכנוניות שהיא מזהירה מפניהן ממשיכות לקרום עור וגידים. כי בספרה היא מדגישה כמה חשוב לשכונות ולרבעים עירוניים אותו ערבוב מבורך של שימושים – מגורים, מסחר, עבודה, לימודים, פנאי, ומתארת כיצד השמירה על מדרכות רחבות ורחובות קצרים מעודדת אנשים להפוך ל"שומרים טבעיים" אשר מבלי משים לוקחים חלק פעיל בהפיכת רחובות הערים למקומות בטוחים בהם אנשים ונשים מוצאים עניין ותחושת קהילתיות.
וחשבתי איזו תרומה נהדרת יכלה הספרייה הלאומית להעניק למרכז העיר ירושלים אם רק היו ממקמים אותה, נניח, באזור בנין המשביר לצרכן בטליתא קומי, בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ובן יהודה. ואיזו תרומה נהדרת היה מרכז העיר ההולך ופורח מאז פתיחתה של הרכבת הקלה נותן מבלי משים לספרייה הלאומית. וראיתי בדמיוני איך על ידי ארכיטקטורה פתוחה ולא מסתגרת תהפוך הספרייה הלאומית לאבן שואבת, לא רק לסטודנטים, דוקטורנטים ומרצים למדעי הרוח והיהדות כמו היום, אלא גם לאנשי יומיום פשוטים החוזרים מקניות בשוק ועוצרים בפינת כתבי העת לקרוא ירחון ובדרך צד את עיניהם ספר קריאה המוצג בפינת הספרים החדשים. או לסטודנטים המתגוררים ברחביה, טלביה או נחלאות אשר יצעדו אל הספרייה ברגל מדירותיהם השכורות על מנת ללמוד בה בשלווה בתקופת המבחנים. ודימתי בעיניי איך המשתמשים בספרייה יסיימו את עבודתם בשעת אחר-צהריים מאוחרת ויגדשו את הפאבים ובתי הקפה במחנה-יהודה או נחלת שבעה. וכיצד תלמידי תיכון ואנשי עסקים בהפסקת צהריים ייכנסו לספרייה ליהנות מאירועי התרבות הרבים שיתרחשו בה, חלקם הגדול יתאספו בלי הכנה מראש, פשוט יימשכו פנימה כמו ילדים בעקבות צלילי קונצרט קלאסי או שילוב מוסיקלי של מוזיקת עולם נדירה.
ולמרות שידעתי שהחזון הזה לא יתממש, כי השרטוטים כבר הופקדו והתוכניות כבר אושרו בכל הועדות האפשריות, קיוויתי שבמקום כלשהו מתכנני ערים ואדריכלים צעירים מצליחים לחשוב על האדם הפשוט – על צרכיו, הרגליו ופסיכולוגיית המרחב העלובה שלו. וייחלתי שיפסיקו לתכנן שכונות ענק דוגמת גילה, רמות ופסגת זאב, אשר מזדקנות ומתכערות מהר כל כך, עלובות הרבה יותר משכונות ערים ותיקות אשר פושטות צורה ולובשות חיים חדשים חדשות לבקרים.
(התמונה מתוך החוברת: הספרייה הלאומית: תכנית האב להתחדשות 2016-2010, בהוצאת הספרייה הלאומית)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה