הדסה

הדיווחים על הקריסה הכלכלית של בית החולים "הדסה" גרמו לי לחשוב השבוע על אותם אנשים ונשים, עובדים ועובדות של הדסה בתפקידים שונים, שמקריבים ימים ולילות למען בריאותם של תושבי ירושלים והסביבה ובקרוב מאוד עלולים לשלם מחיר כבד על טעויות ומחדלים שאין להם כל קשר אליהם. ובעיקר חשבתי על שלושה רופאים צעירים שיצא לי להכיר באופן אינטנסיבי מאוד למשך 24 שעות לפני מעט פחות משנתיים, ועד היום אני אסיר תודה להם על שהצילו את חייה של בתי הקטנה הודיה. לרופאים הללו קוראים ד"ר אסתי מאור-שגיא, ד"ר משה משולם וד"ר יעל הנץ.

שלושתם היו אז רופאים מתמחים ברפואת נשים בהדסה עין כרם. הם ליוו אותנו במשך אותו יום ארוך שהתחיל בהבנה שהעוברה שלנו קטנה ולא התפתחה מספיק בתוך הרחם, המשיך בניסיונות לפתח לידה טבעית עם כמה שפחות התערבויות חיצוניות, והסתיים בהחלטה על ביצוע ניתוח חירום מהיר בהרדמה מלאה כאשר הדופק של הודיה ירד ולא עלה שוב והיא הייתה על סף מוות. ובמהלך כל היום הזה הם הפגינו כלפינו כל כך הרבה רגישות, כבוד ויחס אנושי, למרות העומס הרב שהיה במחלקה, והם פעלו במקצועיות וקור-רוח כאשר המצב הידרדר והיה צורך לקבל החלטות תוך דקות ושניות מעטות.

והם המשיכו ללוות אותנו באכפתיות ובלי שום חשיבות-עצמית גם במהלך הימים הבאים בהם הודיה שכבה בפגייה, פרצופה מקומט כמו אישה זקנה וכולה רק עור ועצמות בגלל שבועות ארוכים של תת-הזנה בתוך הרחם, ואנחנו עדיין הלומים מן החוויה הזאת, חוזרים ומעלים בראשנו מחשבות של "מה היה אילו" ולאיזה חיים אחרים וקשים יכולנו להיכנס במחי טעות או השתהות שהיו גורמים לילדה שלנו להיוולד עם פגיעה מוחית חס וחלילה. והם הצליחו להרגיע אותנו ולטעת בנו את הביטחון שיהיה בסדר והילדה תגדל ותתפתח כמו שצריך למרות תנאי הפתיחה הלא פשוטים של חייה.

ולמרות שהודינו להם אז בעל-פה, כבר כמעט שנתיים שאני מרגיש שלא הספקתי להבהיר להם בצורה מספיק צלולה עד כמה אנחנו אסירי תודה, ואיזו ילדה מקסימה וחכמה הודיה גדלה להיות מאז. ואולי עכשיו זאת הזדמנות טובה לומר להם שוב תודה לאנשים היפים הללו. ואני מקווה מעומק לבי שגם החברה הישראלית שלנו, ומקבלי ההחלטות שבחרנו לעצמנו וקברניטי "הדסה" ידעו כיצד לתת לאותם רופאים, אחיות ואנשי הצוות של "הדסה" את התנאים הנכונים שיאפשרו להם להמשיך ולשגשג, להמשיך ולהתמקצע, וגם ליהנות מן המקצוע הקשה והתובעני הזה שהם בחרו לעצמם.