יום שני, 24 במרץ 2014

חדשות החוץ

קראתי שלשום מאמר באנגלית על הטיהור האתני ברפובליקה המרכז-אפריקנית ומיליציות האנטי-בלאקה הנוצריות שממשיכות לטבוח במיעוט המוסלמי במדינה. קראתי באנגלית כי כמעט שאין חדשות חוץ איכותיות בעיתונות שלנו. אפילו ב"הארץ" העיסוק האובססיבי בישראל שולט.

ונזכרתי בתקופה שגרנו במדריד. פותח את הבוקר באיזה בר מואר עם מלצרים זקנים שלוקחים ברצינות תהומית את עבודתם, מול כוס קפה דלוח או בירה זולה וחרקים מטוגנים שמוגשים ליד הכוס במקום בוטנים, ואני יושב וקורא בשקיקה את El Pais שעמודיו הראשונים עמוסים בדיווחים מפורטים על המתרחש בעולם ורק אחר כך חדשות מקומיות.

והצטערתי כל כך שהעיתונות והמערכת הפוליטית שלנו שואבות אותנו עוד ועוד פנימה, אל עיסוק בעוולות מקומיות, והסכסוך, וההתכתשות הבלתי נגמרת בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, רוסים ומזרחים, יהודים וערבים, כמו שיעור חברה מתמשך ודהוי. והתחשק לי להרים את הראש מתוך כוס התה הפושרת הזו, לעמוד פשוט איברים אל מול העולם שמסביב, שהוא כל כך קרוב אבל גם כל כך רחוק.

ורציתי לצעוק שבסוף העולם ידפוק על דלתנו, והרי הוא כבר דופק על דלתותינו בדמות מהגרים עצובי-מבט מאפריקה ופצועי מלחמת האזרחים מסוריה. אבל לא באמת האמנתי לעצמי, שהרי יכול אתה לחיות את כל חייך בבית משותף מבלי לדעת על התעללות של אב בבתו בקומה שמתחתיך.

ולפתע השתוקקתי להיות חלק מקהילה יהודית וישראלית שיש לה עניין עמוק ואמיתי בכל מי שחיים ונושמים תחת השמש והירח שלנו. וידעתי שקצרה ידי מלהושיע ואני נידון לחיות את חיי החד-פעמיים במקום הקטן הזה שבו אני חי, כמו מושבת עבדים, מושב ליצים, עם מתקני שעשועים מתפרקים, ובידור זול להמונים, וסירופ זהות סמיך ומתוק, והרבה צחוק עצבני במקום דמעות. 







(צילום: משה אליהו)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה