אנחנו מבקרים אותם בשעת ערב
בחדרם בדיור המוגן. לפני שבוע שכחו להחליף לה את מדבקת המורפיום ומאז שום
דבר לא מצליח לשכך את הכאב. היא יושבת כפופה על הספה. עמוד השדרה שלה שבור.
עין אחת כבר הוחלפה בעין מזכוכית. והיא גונחת מכאבים, מתקשה לזהות מי נמצא בחדר. הוא כבר מותש מלילות של צעקות, מהחרדה לאשתו שלא מוצאת מנוח מן הכאבים. גם הוא כבר לא בקו הבריאות.
אנחנו נוסעים הביתה. השעה הבודדת שהיינו שם נדמית לנו כשעות ארוכות. אני מבטיח לה שכאשר אגיע למצב כזה פשוט אקח כדורים. אין שום טעם לחיות בסבל כזה.
שבועיים אחר כך אני מבקר אותם עם הילדים. משככי הכאבים עובדים הפעם. הסערה חלפה. כשהילדים שקועים ב"הופ", אני מנצל את השקט ומספר להם בישירות שאני מתכנן לבקש המתת חסד ברגע שאיכות החיים שלי תידרדר. הם מביטים בי בפליאה ומבטלים את דבריי. נכון, יש תקופות לא נעימות של מחלות, אבל הן עוברות והרי החיים כל כך יפים.
היא מספרת לי שבערבים היא יושבת במרפסת שצופה להרי ירושלים, מביטה על האורות המנצנצים של מוצא ובית זית, נושמת לרווחה את היופי הזה ומיד היא נזכרת בילדותה, כששיחקה עם חברותיה כאן ממש, בואדיות האלה. כל זיכרונותיה מציפים אותה בתערובת של כמיהה ושמחה.
והוא מוסיף ומספר לי על צעדת המוות, הגיהינום הזה שצעד בו עם אחיו הקטן. והנה הוא מרים את עיניו למעלה ופתאום רואה את השמש עוטפת גגות וצריח של כנסיה מעל שדות של שלג במשחק צבעים מרהיב. והוא אומר לאחיו: "תראה איזה יופי! תראה איזה עולם יפה!" שנים רבות אחר כך ישחזר באחד מציוריו את הרגע הזה שהיה לו רגע של התגלות והתעלות. גם היום הוא חי כדי ליצור.
אנחנו נפרדים מהם בנשיקות. אני קושר את הילדים באוטו ומתבייש קצת בשיחה שלי עם אשתי לפני שבועיים. כמה יהירות יש במחשבה שאתה יודע יותר טוב בשביל אחרים כיצד צריך לחיות.
אנחנו נוסעים הביתה. השעה הבודדת שהיינו שם נדמית לנו כשעות ארוכות. אני מבטיח לה שכאשר אגיע למצב כזה פשוט אקח כדורים. אין שום טעם לחיות בסבל כזה.
שבועיים אחר כך אני מבקר אותם עם הילדים. משככי הכאבים עובדים הפעם. הסערה חלפה. כשהילדים שקועים ב"הופ", אני מנצל את השקט ומספר להם בישירות שאני מתכנן לבקש המתת חסד ברגע שאיכות החיים שלי תידרדר. הם מביטים בי בפליאה ומבטלים את דבריי. נכון, יש תקופות לא נעימות של מחלות, אבל הן עוברות והרי החיים כל כך יפים.
היא מספרת לי שבערבים היא יושבת במרפסת שצופה להרי ירושלים, מביטה על האורות המנצנצים של מוצא ובית זית, נושמת לרווחה את היופי הזה ומיד היא נזכרת בילדותה, כששיחקה עם חברותיה כאן ממש, בואדיות האלה. כל זיכרונותיה מציפים אותה בתערובת של כמיהה ושמחה.
והוא מוסיף ומספר לי על צעדת המוות, הגיהינום הזה שצעד בו עם אחיו הקטן. והנה הוא מרים את עיניו למעלה ופתאום רואה את השמש עוטפת גגות וצריח של כנסיה מעל שדות של שלג במשחק צבעים מרהיב. והוא אומר לאחיו: "תראה איזה יופי! תראה איזה עולם יפה!" שנים רבות אחר כך ישחזר באחד מציוריו את הרגע הזה שהיה לו רגע של התגלות והתעלות. גם היום הוא חי כדי ליצור.
אנחנו נפרדים מהם בנשיקות. אני קושר את הילדים באוטו ומתבייש קצת בשיחה שלי עם אשתי לפני שבועיים. כמה יהירות יש במחשבה שאתה יודע יותר טוב בשביל אחרים כיצד צריך לחיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה