טוסט

לפני כמה שבועות אני פוגש את שיבי פרומן. ואנחנו מדברים על הא ועל דא, ובין לבין אנחנו נזכרים בשכני האופה הלל שהלך לעולמו בפתאומיות לפני שנה. ושיבי מספר לי על הקשר המיוחד בין אביו, הרב מנחם, ובין הלל שהיה מביא לו את לחם מחמצת הדגנים שלו בכל בוקר. ושיבי מחדש לי שאביו נהג לאכול את הלחם כטוסט כי כך טעמו היה המשובח ביותר. 

והערב, אחרי שסיימתי לבנות את הסוכה עם הילדים והספקתי לכעוס עליהם כהוגן על שנלחמו מלחמת כריות וכמעט הפילו את הקטנה על הראש, אני נהנה מן השלווה שירדה על הבית אחרי שנרדמו, ויוצא החוצה - מתבונן ארוכות ומרוצה קצת ממעשה ידיי. ואני מביט על מה שהיה פעם ביתו של הלל ידידי ונזכר בפגישות היומיומיות שלנו ומדמה אותו חי וצוחק ונושם ושמח ומקים את סוכת השלום שלו עם ילדיו שגדלו מעט, וגם הוא כבר עייף לאחר עמל יומו וגוער בהם על דברים של מה בכך.

ואני נכנס שוב לביתי והרעב תוקף אותי. ואני מוציא מן המזווה לחם הלל אחד ובוצע שתי פרוסות ומניח בטוסטר כדי שישחימו ומורח פרוסות עבות של חמאה. ואני נזכר בשני האנשים האלה שיקרים לי עד מאוד וכבר אינם איתנו, ומורשת הלחם הפשוטה שלהם משפיעה על מהלך חיי לרגע אחד בודד. ואני חושב על כל המתים שהיו ואינם אך עדיין כאן לכוון את דרכנו וללמד אותנו הכול בצמתים מפתיעים ובחיבורים שלא שיערנו מעולם. ודמעות עגולות של שמחה נקוות בקצה עיניי. וכבדות יום הכיפורים שחלף נושרת סוף סוף מכתפיי. ואני מרשה לעצמי לאחל לעצמי וליקיריי בלב שלם שתחל שנה וברכותיה, תחל שנה וברכותיה. אמן ואמן וכן יהי רצון.