יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

תפילת יום הכיפורים בירושלים של ילדותי


תפילת יום הכיפורים בירושלים של ילדותי.

אני, אחי ואבי צועדים דקות ארוכות בשעת בוקר מוקדמת לבית הכנסת "חזון עובדיה", בקומת הכניסה של בית הכנסת הגדול ברחוב קינג ג'ורג'. בית הכנסת קטן וצפוף. מתפללים רבים צובאים על הדלתות, בעיקר ב"אחות קטנה" ובתפילת נעילה, אבל אבי הקפיד לקנות לנו מקומות כמו בכל שנה - אנחנו ברי מזל. מיטב הפוליטיקאים של ממשלות האחדות של שנות ה-80 מפציעים במהלך התפילה: שמעון פרס חבוש בכיפת כותל לבנה נותן כבוד לראשון לציון בדימוס. אנריקה מסיאס הגיע לביקור ועולה להתחזן להתרגשות הקהל.

כשמתחילים למכור את "פתיחת ההיכל" אני חומק החוצה ועולה מעלה במדרגות הנעות. אני מתגנב מדלת צדדית לתוך המרחבים העצומים של בית הכנסת הגדול, שנראה לי ריק ושומם גם כשהוא מלא במתפללים. אני נעמד ליד צבי, חברי מסניף בני עקיבא, ואנחנו מתבוננים יחד על הויטראז' המרהיב שמעל ארון הקודש. מקהלת חזנים בקיטלים לבנים מזמרת את "ונתנה תוקף" בקול מדויק וקר.

אני יורד שוב מטה במסדרונות השיש. בעוד שעתיים, לקראת סיום התפילה, המדרגות הנעות יתכווננו אוטומטית כלפי מטה, וגברות מהודרות בכובעים יקרים ומבטאים זרים יירדו בהן לעבר קומת הכניסה. אני נכנס שוב לבית הכנסת הזעיר שבו מסכים לשבת, בצניעות שאינה מובנת לי כיום, גאון הדור של הציבור הספרדי בישראל.

הרב עובדיה יושב בגלימתו בקדמת בית הכנסת. הוא מקפיד לעצור בשעה 9:30, ואחר-כך ב-11:00, ולומר בקול תקיף שהגיעה השעה שבה ילדים בגילאי 9 או 11 חייבים להפסיק את הצום וללכת לאכול. אני מביט בחשש באבי והוא מאשר לי למשוך עוד שעה או שעתיים, להרגיש גדול. בסיום התפילה אני מתחמק מן הטקס הקבוע של נישוק ידי הרב וקבלת הברכה, מייצג במחאתי הקטנה את ההוויה הציונית-אשכנזית שבה אני מתקיים במשך שאר ימות השנה.

הקהל שיוצא החוצה מבית הכנסת מגוון מאוד: מסורתיים, ספרדים-ירושלמים, כיפות סרוגות כמונו, יחסית מעט חרדים. בעוד כמה שנים יעקור הרב בהפצרת חצר ש"ס לביתו החדש בשכונת הר נוף, לבית כנסת הומוגני יותר. אנחנו נתפלל בימים הנוראים בבית כנסת קרוב יותר לביתנו – בית כנסת ספרדי ירושלמי של כיפות סרוגות.

תקופה חלפה. בית הכנסת הספרדי הקטן עדיין שוכן מושפל בתוך בניין הפאר. ארכיטקטורה של יחסי עוצמה. הכול גלוי, על פני השטח ממש.

גמר חתימה טובה!
 
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה