יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

להצלחה יש דרך

המסלול האקדמי - המכללה למנהל בראשון לציון. ערב סתיו בהיר. טקס סיום תואר שני בייעוץ ארגוני ובלימודי משפחה. מרחב הדשא המרכזי מקוצץ למשעי. כיסאות בר לבנים גבוהים מפוזרים עליו לנוחותם של המוזמנים. דיילות בשמלות קצרות וצעיפים כחולים מכוונות את המוסמכים לאזור חלוקת הגלימות והכובעים. באנרים מהוקצעים עם סמל המכללה מקיפים את הרחבה. סיסמאות פרסומת גדולות כמו מנסות לשכנע את המשוכנעים: "אל תשתלב - תוביל!"

הטקס מתחיל. מוזיקה קצבית מקבלת את פני הבוגרים שיורדים לאיטם במדרגות. הקהל מביט בהם מבעד למאות מצלמותיו שמתעדות את המאורע המרגש. בנייני הלגו המסודרים של ראשון-לציון-מערב משקיפים על המחזה בהזדהות. הבוגרים מתקדמים, מעליהם חטוטרת בלתי נראית של הלוואות שכר-לימוד בגובה עשרות אלפי שקלים. הלבוש האחיד מסתיר חרדות מייגעות על שוק עבודה מצטמק ועייפות כרונית של הורים צעירים. ושלט גדול מעל אחד הבניינים, "אומרים שלדור שלנו אין גבולות - צודקים".

מנחה הערב מקבל בברכה את פני הבאים. בקהל מצטופף מעמד הביניים הישראלי בכסותו הקודמת - המצליחנית, המשתוקקת, טרום המחאה החברתית: הרבה מזרחים, הרבה רוסים, הרבה חילונים, הרבה שמות מעוברתים. מתחת לגלימות השחורות כולם נראים דומים. רוב הבוגרים הן בוגרות, אך הכרוז מקפיד לקרוא להן ''סטודנטים'' ו''מוסמכים''.

הטקס נפתח בקליפ תדמית עתידני עתיר אפקטים: תמונות של גברים ונשים, בוגרי המכללה, מודבקות על שלטי פרסומת ענקיים על גורדי שחקים אמריקניים. הנה סוף סוף הגיע הרגע שבו אתם מצטרפים להצלחתם של עשרות אלפי בוגריה של המכללה, מכריז הקריין. רשת קשרים עניפה תלווה אתכם בדרך אל ההצלחה. "להצלחה יש דרך".

דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות, פרופ' דליה מור, עולה לברך. היא מסכמת מה למדנו בשנים שבהם היינו חלק ממשפחת המכללה למנהל: למדנו על עצמנו, על היכולות שלנו, על האופי שלנו, על משמעת עצמית, על איך להתמודד עם קשיים - כאילו נואמת בסוף מסע כומתה. פרופ' אשר טישלר, הנשיא החדש של המכללה, אומר שכאשר עבר למכללה מהאוניברסיטה שבה עבד קודם הופתע לגלות עד כמה האנשים פה מצוינים ואיזה עבודה טובה הם עושים. ולבוגרים הוא מאחל שיצליחו. וגם אם זה יהיה קשה בהתחלה - אין להם מה לדאוג כי בסוף הם יצליחו. והוא מקווה שהמוסמכים יעשו מיליונים תוך כמה שנים ויתרמו כל אחד מיליון דולר למכללה לאחר שיצליחו. אני מברר עם האישה שיושבת לידי, מוודא שלא דמיינתי. אלו בדיוק היו המילים.

בסיום הטקס המנחה מהנדס את הבוגרים ב''שלוש, ארבע, ו...'' להרים את כובעיהם ו''לעשות את הזריקה המסורתית באוויר''. כולם זורקים, אבל קצת חלש, כדי שהכובעים לא יאבדו, כדי שיוכלו למצוא אותם בקלות ולקבל בחזרה את הפיקדון.

מדעי החברה. לימודי משפחה. ייעוץ ארגוני. אף נואם לא מזכיר את החברה הישראלית שקורסת בהתמדה ברחובות הסמוכים. אף נואם לא מזכיר את הטילים מעזה שנפלו פה רק לפני חודשיים ובגללם נדחה הטקס פעמיים. אף נואם לא מדבר על שינוי חברתי, על מחויבות פוליטית, על זהות לאומית או מעמדית או עדתית, על אפליית נשים בשוק העבודה, על המתח הבלתי אפשרי שבין משפחה ועבודה, אפילו לא מס שפתיים על אתיקה מקצועית. הכל כמו העתק הדבק של רפובליקה ניאו-ליברלית מדומיינת, שוחה בגורדי השחקים שלה, מנותקת מאדמה, מתעלה מעל הזמן והמקום. משבר מדעי הרוח מעולם לא היה ניכר יותר.

בסיום הטקס כולם פונים אל המלתחה כדי לקבל בחזרה את רישיון הנהיגה שלהם תמורת הגלימה והכובע. תור ארוך ועצבני מסתדר. שירותי הנשים הסמוכים נעולים וכמה בוגרות מתחמקות לשירותי הגברים ויוצרות מהומה. השומר בשער המהודר מברך לשלום את היוצאים: להתראות חברים, ברוכים השבים לעולם האמיתי.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה