יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

השנה שעברה

ובראש השנה, בשעת הטיול המשותף, בתי שואלת מתי תהיה שוב השנה שעברה. ואשתי בפיזור דעת עונה לה שלא תהיה שוב השנה שעברה. רק שנים חדשות תבואנה.

ומאז בתי בחרדה ילדותית מונה השתמעויות והסתעפויות: היא לא תהיה שוב במשפחתון, לא יחגגו לה שוב יומולדת שנתיים, לא נהיה שוב בטיול המשפחתי בקיץ בצפון.

וכעת היא ניגשת אליי לתבוע הבהרות והרחבות, אבל אין לי הסברים משכנעים. גם אני יודע אבל לא באמת מבין. אני רק חוזר על הקביעה שהעבר עבר והעתיד זה כל מה שיש, ומנסה לרכך עם הצעה לזכור את מה שהיה, לכתוב, לצייר קצת, לצלם.

היא לא משתכנעת ושבה להרהוריה. במבטה התמים מהדהד פסק הדין החמור - שהכול הולך בכיוון אחד, שמה שנגמר יתמוסס כמו אוויר, שאין לנו זכות מחאה כנגד שרירותיות הזמן.

אני אוסף את עצמי מן ההירהורים שתקפו אותי, מנשק ומחבק אותה, משקר לה שהכול יהיה בסדר. אני מתבונן באשתי ובילדיי שצוחקים לצידי בסלון: מתים-חיים שכמונו בעת נעילת שער.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה