אתמול נזכרתי באירוע שאני די בוש בו עד היום.
הייתי בן 16 בערך וקראתי את ספרו (המשעמם) של ס. יזהר ''לקרוא סיפור'' שהתזה המרכזית שלו היא של אמנות לשם אמנות - שסיפור קיים לשם הסיפור ולא צריך לשרת מטרות אחרות-חיצוניות.
ואז התקיים אצל ההורים שלי ערב ספרותי עם הסופר דן בניה סרי שסיפר, בין השאר, שחשוב לו לתאר בסיפורים שלו את חייהם של הירושלמים בני עדות המזרח שלא יוצגו עד אז בספרות. אני קפצתי מיד כמו פישר חצוף ושאלתי אותו איך הוא יכול להגיד את זה, הרי ס. יזהר בספרו הידוע אמר שסיפור לא צריך לשרת מטרה חיצונית. הוא ענה לי במבוכת מה שהוא לא רוצה להתווכח עם יזהר, אבל זה פשוט מה שחשוב לו וככה הוא כותב. כל החברים המבוגרים של ההורים שלי הסתכלו עלי בחיוך מהול בסלחנות.
לסיכום, תפסנים בשדה השיפון שמגלים את הצביעות של העולם לא מתים - הם רק מזדקנים.
הייתי בן 16 בערך וקראתי את ספרו (המשעמם) של ס. יזהר ''לקרוא סיפור'' שהתזה המרכזית שלו היא של אמנות לשם אמנות - שסיפור קיים לשם הסיפור ולא צריך לשרת מטרות אחרות-חיצוניות.
ואז התקיים אצל ההורים שלי ערב ספרותי עם הסופר דן בניה סרי שסיפר, בין השאר, שחשוב לו לתאר בסיפורים שלו את חייהם של הירושלמים בני עדות המזרח שלא יוצגו עד אז בספרות. אני קפצתי מיד כמו פישר חצוף ושאלתי אותו איך הוא יכול להגיד את זה, הרי ס. יזהר בספרו הידוע אמר שסיפור לא צריך לשרת מטרה חיצונית. הוא ענה לי במבוכת מה שהוא לא רוצה להתווכח עם יזהר, אבל זה פשוט מה שחשוב לו וככה הוא כותב. כל החברים המבוגרים של ההורים שלי הסתכלו עלי בחיוך מהול בסלחנות.
לסיכום, תפסנים בשדה השיפון שמגלים את הצביעות של העולם לא מתים - הם רק מזדקנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה