כשהייתי
מתרגל טירון בקורס על "קריאה מודרכת וכתיבה מדעית" לתלמידי שנה א' במדע
המדינה, הציעה ראש צוות המתרגלים לקיים מפגש חגיגי של כלל קבוצות התרגול
לסיום שנת הלימודים. החלטנו לקיים פאנל בנושא "סרבנות ואי ציות אזרחי",
נושא בוער ביותר באותן שנים במדינה, וזאת אחרי שהסטודנטים עצמם קראו טקסטים
שונים, ממהטמה גנדי ועד חיים גנז, מפייגלין ועד ישי מנוחין. נחמד.
והנה הסתבר לנו שדווקא לגייס מרצים בכירים מהמחלקה שלנו באוניברסיטה העברית לא היה פשוט בכלל. פרופ' שלמה אבינרי גלגל את המתרגלת הראשית מכל המדרגות ואמר לה שלדעתו סטודנטים לשנה א' במדע המדינה צריכים לקרוא חומרים "משעממים" של הוגים דוגמת אריסטו, אפלטון, מרקס ואדם סמית לפני שהם רצים לדון בסוגיות אקטואליות ומגניבות. פרופ' שלמה אהרונסון דווקא הסכים, אם כי לא היה ברור לנו מה בדיוק הוא הולך להגיד ואיך יתייחס לנושא.
והנה הגיע היום החגיגי של הכינוס וכולנו ישבנו יחד בכיתה מספר 1711 באחד המבוכים של בניין מדעי החברה, על הכיסאות המתנדנדים והלא נוחים האלה שקבועים לשולחנות. ושני המציגים הראשונים, שאינני זוכר מי היו, הציגו את עמדתם הפילוסופית האנליטית, הלוגית והמנומקת על למה ובאילו תנאים ותחת אילו הנחות מותר או אסור לסרב לציית לפקודותיה של המדינה, כולל פינוי יישובים ושירות בשטחים. וכולנו, צוות המתרגלים ואיש הסגל הבכיר שהיה אחראי על הקורס, היינו מרוצים עד מאוד מכך שכל אותם רעיונות יבשים שהסטודנטים הצעירים עמלו על פיצוחם וכתבו עליהם תרגילי ביקורת והארות והערות מכל כיוון אפשרי במשך כל סמסטר ב', זכו פתאום לחיים משל עצמם באופן רטורי רהוט כל כך.
ואז קם ממקומו פרופ' שלמה אהרונסון ושפך כוס מים צוננים על כל ההתלהבות האינטלקטואלית המלבלבת. על מה אנחנו בכלל מדברים פה, הוא הרעים בקולו. יש כאן אימפריה עותמאנית שעדיין לא הספיקה להתפרק. יש כאן תהליכים היסטוריים, אזוריים ועולמיים שבכלל לא התייחסתם אליהם בכל הדיון. יש כאן עולם ידע שלם שלא מונח על השולחן! אני לא זוכר את מילותיו במדויק אבל המסר היה ברור. אם אתם סטודנטים למדע המדינה ועוסקים בנושאים הפוליטיים במובנם הרחב, אתם לא יכולים להסתפק בניתוח מוסרי-פילוסופי מנותק שלא לוקח בחשבון את כל ההקשר ההיסטורי, הפוליטי, הכלכלי והעולמי. מה שטוב לפעולת מוסר בצופים או לשיעור חינוך בטירונות הוא לגמרי לא מספיק בשביל מי שרוצה להבין ברצינות את המציאות הקיימת ולנקוט כלפיה עמדה.
ולמה אני מזכיר היום את כל הנשכחות האלה? כי מבחינתי כל הדיון הזה ב"שוברים שתיקה" מפספס את הנקודה העקרונית הכי בעייתית של מרבית הגופים והאנשים שמתנגדים כיום בישראל לכיבוש. האמת היא שאין לי איזו התנגדות מהותית למה שהחברה של "שוברים שתיקה" עושים. אני מניח שהכוונות שלהם טובות, ובטח שלא רע לדעת את האמת על מוסר הלחימה שלנו ולתקן את דרכנו, למרות שבוודאי יש גורמים חיצוניים שעושים בסיפורים האלה שימוש רע מאוד. מה שכן מפריע לי זאת הציפייה הנאיבית של הגופים הללו שהציבור הישראלי ייחשף למקרים בעייתיים שנעשו במסגרת השליטה הישראלית בשטחים ומשום כך יפסיק לתמוך בהמשך הסטטוס קוו ויעבור לתמוך ברעיון שתי המדינות. או בקצרה ובמינוח המקובל, שהציבור בישראל יבין שהכיבוש משחית ולכן יהיה נגד הכיבוש.
אבל האמת היא שכמעט אף אחד לא יפסיק לתמוך בשליטה הישראלית בשטחים משיקולים מוסריים בלבד. אנשים יאמרו לעצמם שזה מחיר לא נעים ואולי אפילו נורא שצריך לשלם, אבל אין ברירה בגלל שהאופציות החלופיות יהיו נוראיות הרבה יותר.
כי מה שהשמאל באמת צריך זה לפרוש בפני הציבור בישראל תמונת עולם מלאה ומורכבת על מצבה של ישראל בתוך המזרח התיכון, ועל ההשפעות של ההחלטות הישראליות על קהלים שונים בתוך החברה הפלסטינית והמזרח-תיכונית, ועל האמת לגבי היכולת של צה"ל וגופי הביטחון להגן מפני איומים שונים בסיטואציות מדיניות שונות, ועל המחירים הכלכליים האמיתיים של כל החלטה והחלטה. ובדיוק כמו ששלמה אהרונסון רמז לנו אז בקולו הרועם, צריך להבין שזה נחמד מאוד להסתכל על הכל מתוך איזו פרספקטיבה מוסרית ואתית אובייקטיבית ומנותקת מזמן וממקום, אבל כדי להציע אלטרנטיבה אמיתית למציאות הפוליטית הקיימת צריך לקחת בחשבון את כל ההקשר ההיסטורי והפוליטי הרחב על כל מורכבותו וקשייו.
כך שנדמה לי שזאת הבעיה המרכזית כיום של "שוברים שתיקה", "בצלם" ודומיהם וזאת הסיבה המרכזית לכך שמרבית הציבור הישראלי לא קונה את תפיסת העולם של מה שקרוי השמאל. רעיון שתי המדינות מת כבר מזמן. הוא לא מעשי מבחינה פוליטית, מדינית, ביטחונית, סביבתית ואפילו כלכלית. הגיע הזמן להתעדכן.
והנה הסתבר לנו שדווקא לגייס מרצים בכירים מהמחלקה שלנו באוניברסיטה העברית לא היה פשוט בכלל. פרופ' שלמה אבינרי גלגל את המתרגלת הראשית מכל המדרגות ואמר לה שלדעתו סטודנטים לשנה א' במדע המדינה צריכים לקרוא חומרים "משעממים" של הוגים דוגמת אריסטו, אפלטון, מרקס ואדם סמית לפני שהם רצים לדון בסוגיות אקטואליות ומגניבות. פרופ' שלמה אהרונסון דווקא הסכים, אם כי לא היה ברור לנו מה בדיוק הוא הולך להגיד ואיך יתייחס לנושא.
והנה הגיע היום החגיגי של הכינוס וכולנו ישבנו יחד בכיתה מספר 1711 באחד המבוכים של בניין מדעי החברה, על הכיסאות המתנדנדים והלא נוחים האלה שקבועים לשולחנות. ושני המציגים הראשונים, שאינני זוכר מי היו, הציגו את עמדתם הפילוסופית האנליטית, הלוגית והמנומקת על למה ובאילו תנאים ותחת אילו הנחות מותר או אסור לסרב לציית לפקודותיה של המדינה, כולל פינוי יישובים ושירות בשטחים. וכולנו, צוות המתרגלים ואיש הסגל הבכיר שהיה אחראי על הקורס, היינו מרוצים עד מאוד מכך שכל אותם רעיונות יבשים שהסטודנטים הצעירים עמלו על פיצוחם וכתבו עליהם תרגילי ביקורת והארות והערות מכל כיוון אפשרי במשך כל סמסטר ב', זכו פתאום לחיים משל עצמם באופן רטורי רהוט כל כך.
ואז קם ממקומו פרופ' שלמה אהרונסון ושפך כוס מים צוננים על כל ההתלהבות האינטלקטואלית המלבלבת. על מה אנחנו בכלל מדברים פה, הוא הרעים בקולו. יש כאן אימפריה עותמאנית שעדיין לא הספיקה להתפרק. יש כאן תהליכים היסטוריים, אזוריים ועולמיים שבכלל לא התייחסתם אליהם בכל הדיון. יש כאן עולם ידע שלם שלא מונח על השולחן! אני לא זוכר את מילותיו במדויק אבל המסר היה ברור. אם אתם סטודנטים למדע המדינה ועוסקים בנושאים הפוליטיים במובנם הרחב, אתם לא יכולים להסתפק בניתוח מוסרי-פילוסופי מנותק שלא לוקח בחשבון את כל ההקשר ההיסטורי, הפוליטי, הכלכלי והעולמי. מה שטוב לפעולת מוסר בצופים או לשיעור חינוך בטירונות הוא לגמרי לא מספיק בשביל מי שרוצה להבין ברצינות את המציאות הקיימת ולנקוט כלפיה עמדה.
ולמה אני מזכיר היום את כל הנשכחות האלה? כי מבחינתי כל הדיון הזה ב"שוברים שתיקה" מפספס את הנקודה העקרונית הכי בעייתית של מרבית הגופים והאנשים שמתנגדים כיום בישראל לכיבוש. האמת היא שאין לי איזו התנגדות מהותית למה שהחברה של "שוברים שתיקה" עושים. אני מניח שהכוונות שלהם טובות, ובטח שלא רע לדעת את האמת על מוסר הלחימה שלנו ולתקן את דרכנו, למרות שבוודאי יש גורמים חיצוניים שעושים בסיפורים האלה שימוש רע מאוד. מה שכן מפריע לי זאת הציפייה הנאיבית של הגופים הללו שהציבור הישראלי ייחשף למקרים בעייתיים שנעשו במסגרת השליטה הישראלית בשטחים ומשום כך יפסיק לתמוך בהמשך הסטטוס קוו ויעבור לתמוך ברעיון שתי המדינות. או בקצרה ובמינוח המקובל, שהציבור בישראל יבין שהכיבוש משחית ולכן יהיה נגד הכיבוש.
אבל האמת היא שכמעט אף אחד לא יפסיק לתמוך בשליטה הישראלית בשטחים משיקולים מוסריים בלבד. אנשים יאמרו לעצמם שזה מחיר לא נעים ואולי אפילו נורא שצריך לשלם, אבל אין ברירה בגלל שהאופציות החלופיות יהיו נוראיות הרבה יותר.
כי מה שהשמאל באמת צריך זה לפרוש בפני הציבור בישראל תמונת עולם מלאה ומורכבת על מצבה של ישראל בתוך המזרח התיכון, ועל ההשפעות של ההחלטות הישראליות על קהלים שונים בתוך החברה הפלסטינית והמזרח-תיכונית, ועל האמת לגבי היכולת של צה"ל וגופי הביטחון להגן מפני איומים שונים בסיטואציות מדיניות שונות, ועל המחירים הכלכליים האמיתיים של כל החלטה והחלטה. ובדיוק כמו ששלמה אהרונסון רמז לנו אז בקולו הרועם, צריך להבין שזה נחמד מאוד להסתכל על הכל מתוך איזו פרספקטיבה מוסרית ואתית אובייקטיבית ומנותקת מזמן וממקום, אבל כדי להציע אלטרנטיבה אמיתית למציאות הפוליטית הקיימת צריך לקחת בחשבון את כל ההקשר ההיסטורי והפוליטי הרחב על כל מורכבותו וקשייו.
כך שנדמה לי שזאת הבעיה המרכזית כיום של "שוברים שתיקה", "בצלם" ודומיהם וזאת הסיבה המרכזית לכך שמרבית הציבור הישראלי לא קונה את תפיסת העולם של מה שקרוי השמאל. רעיון שתי המדינות מת כבר מזמן. הוא לא מעשי מבחינה פוליטית, מדינית, ביטחונית, סביבתית ואפילו כלכלית. הגיע הזמן להתעדכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה