שני זיכרונות ששמעתי על רותי, סבתא של לילך, שהלכה לעולמה לפני שבוע והיום אנחנו עולים לקברה.
נעם, בנה הבכור של רותי, נולד עם שיתוק מוחין בזמן מלחמת השחרור. מכיוון שלא היו אז מסגרות מיוחדות לילדים עם נכויות (מאוחר יותר תהיה רותי ממקימי איל''ן), הלך נעם לבית ספר עממי רגיל בתל אביב. חבריו לספסל הלימודים מספרים שבכל יום באה לביתם רותי לאחר הלימודים כדי שילמדו אותה את החומר שלמדו בכיתה. לאחר מכן, כשחזרה לביתה, חזרה עם נעם על החומר ווידאה שלא יפגר אחרי שאר הכיתה. וכך יום אחר יום, שנה אחר שנה, במשך כל שמונה שנות בית הספר היסודי. אחד החברים אמר שהזיכרון הזה עיצב אותו וכיוון את מהלך חייו.
חברה אחרת סיפרה על לידתו של בנה הבכור יגאל, זמן קצר לאחר עלייתה לארץ מצ׳ילה בראשית שנות ה-60. רותי הגיעה לבקר אותה לאחר ברית המילה והתרשמה ממצבם הרפואי המסובך של האם והבן ומכך שלא הייתה כל עזרה משפחתית או קהילתית. על אף שרותי הייתה מטופלת בעצמה בארבעה ילדים קטנים ושבעלה יעקב בדיוק היה בחו''ל בשל עבודתו, היא הזמינה את המשפחה לגור בביתה במשך שבועות ארוכים ודאגה להם במסירות. אותה חברה זוכרת עד היום את המעשה הזה כנקודת אור משמעותית בתהליך קליטתה הקשה בארץ.
שני סיפורים, חוטים קטנים של חסד, שמראים עד כמה החיים הם קודם כל מה שאנחנו עושים איתם בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, ביחסינו עם עצמנו ועם מכרינו וקרובינו. לא תוכניות גדולות. לא אנדרטאות ומצבות ענק. זכרונות אהבה שנמשכים לדורות.
נעם, בנה הבכור של רותי, נולד עם שיתוק מוחין בזמן מלחמת השחרור. מכיוון שלא היו אז מסגרות מיוחדות לילדים עם נכויות (מאוחר יותר תהיה רותי ממקימי איל''ן), הלך נעם לבית ספר עממי רגיל בתל אביב. חבריו לספסל הלימודים מספרים שבכל יום באה לביתם רותי לאחר הלימודים כדי שילמדו אותה את החומר שלמדו בכיתה. לאחר מכן, כשחזרה לביתה, חזרה עם נעם על החומר ווידאה שלא יפגר אחרי שאר הכיתה. וכך יום אחר יום, שנה אחר שנה, במשך כל שמונה שנות בית הספר היסודי. אחד החברים אמר שהזיכרון הזה עיצב אותו וכיוון את מהלך חייו.
חברה אחרת סיפרה על לידתו של בנה הבכור יגאל, זמן קצר לאחר עלייתה לארץ מצ׳ילה בראשית שנות ה-60. רותי הגיעה לבקר אותה לאחר ברית המילה והתרשמה ממצבם הרפואי המסובך של האם והבן ומכך שלא הייתה כל עזרה משפחתית או קהילתית. על אף שרותי הייתה מטופלת בעצמה בארבעה ילדים קטנים ושבעלה יעקב בדיוק היה בחו''ל בשל עבודתו, היא הזמינה את המשפחה לגור בביתה במשך שבועות ארוכים ודאגה להם במסירות. אותה חברה זוכרת עד היום את המעשה הזה כנקודת אור משמעותית בתהליך קליטתה הקשה בארץ.
שני סיפורים, חוטים קטנים של חסד, שמראים עד כמה החיים הם קודם כל מה שאנחנו עושים איתם בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, ביחסינו עם עצמנו ועם מכרינו וקרובינו. לא תוכניות גדולות. לא אנדרטאות ומצבות ענק. זכרונות אהבה שנמשכים לדורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה