אני יושב לצהריים בקפיטריה. בשולחן הסמוך שלושה גברים מדברים באנגלית. האחד
פרופ' אמריקני בעל שם עולמי. זה ברור לגמרי מהשיחה. השני מרצה ישראלי
באותו התחום. השלישי בחור צעיר יותר, אולי מסטרנט או דוקטורנט. קו השיחה
מוכר, מאומן, ממוחזר: דיבורים באנגלית פרחונית מדי של המרצה הישראלי על מזג
האוויר או אתרי תיירות ירושלמיים, אמירה לא מתחייבת של המומחה העולמי לגבי
הפוליטיקה הישראלית המסודרת בטירופה, הצגה של התזה-בכתיבה באנגלית מזיעה
מדיי של המסטרנט-דוקטורנט. המומחה העולמי עושה את עצמו מתעניין, נזהר לא
לפהק מהשפעות הג'ט-לג וחוסר העניין הכללי. אני חושב על החברה השטוחה הזאת
שאנחנו חיים בה, שבה היכולת להציג עצמך בצורה אסרטיבית ורהוטה בחמש או עשר
דקות לזרים גמורים הפכה לתכונת אופי כל כך חשובה ומכרעת. בטלוויזיה, ברדיו,
בכנס, בשיחת חולין תפלה בקפיטריות מוארות. איזה דיכאון עמוק בשעת הצהריים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה