הרב ריסקין

כשלמדתי בישיבה התיכונית "נווה שמואל" שבאפרת, נהג הרב שלמה ריסקין, ראש מוסדות "אור תורה" שאליהן השתייכה הישיבה, לבוא ולהעביר שיעור-שיחה עם כל אחת מן הכיתות לפחות פעם או פעמיים בשנה. היה לו חשוב מאוד לשמור על קשר עם התלמידים עצמם ולא לעסוק אך ורק באותן סוגיות גדולות שקשורות בניהול ומימון רשת המוסדות.

נדמה לי שהיה זה בכיתה י' כאשר הגיע הרב באחד הימים לכיתה שלנו כדי להעביר לנו שיעור. די במקרה, בדיוק כשהוא נכנס, אחד התלמידים צחק על תלמיד אחר שייזהר שלא יהיה לו איידס. באווירה ההומופובית הכבדה של הישיבה דאז (זה היה לפני ימי "חברותא", הו"ד ודומיהם) ועם חוסר הידע שלנו לגבי מחלת האיידס באותה תקופה, הקונוטציה המזלזלת שרמזה על מחלה שהיא נחלתם של חד-מיניים בלבד הייתה ברורה לכולנו. צחקנו.

אבל התגובה של הרב ריסקין הפתיעה אותנו. הוא האדים כולו, התמלא בכעס, עזב מיד את מתווה השיעור התורני שאליו התכונן, וסיפר לנו במשך שעה תמימה על אדם קרוב שהכיר וחלה באיידס, הדגיש עד כמה זו מחלה נוראה ואיומה, שאי אפשר לצחוק עליה ולזלזל בה ובוודאי שלא באנשים שחלו בה ולא משנה מאיפה הם באים ומהי זהותם. הרבה שיעורים יצא לי לשכוח מאותה ישיבה תיכונית שיש לי עליה גם כיום הרבה ביקורת, אבל העמדה האנושית הנחרצת שהביע הרב ריסקין באותה שיחה נחרטה אצלי עמוק בזיכרון.

כך שמבחינתי הרב ריסקין, לפני המפעלים הרבים שהקים, לפני פסקי ההלכה הנועזים, לפני היכולת הדרשנית המרשימה, לפני היותו מנהיג אמת של קהילה, הוא קודם כל בן אדם – מענטש אמיתי במובן הפשוט והאותנטי ביותר של המילה – ומשום כך כל מילה טובה שנאמרת עליו כיום, לאור הניסיון המכוער של הרבנות הראשית להדיחו מתפקידו, היא אמת לאמיתה והוכחה ניצחת לרוח האנושית והרוחנית שהוא מגלם בעבורי ובעבור רבים. אין לי ספק שהאמת הזאת תנצח גם במאבק הנוכחי.