הילדים ישנים. החלומות שלהם נעלמים ממני. החלטות שרירותיות שלנו, פרי מזל
או מקרה, בדמיונם כבר ממשות החלטית. מיתולוגיות שלמות מהן לא ישבעו כל ימי
חייהם: ארכיטקטורה של בית. מפגשי שכנים. כיתת לימוד. מראה גננת. פרחי בר.
מרחבים קרובים. ואולי אקשה על עצמי: ויכוחים שלנו. מריבות שלנו. הססנות.
פסקנות. עקביות וחוסר עקביות. מתי הפכתי לחורץ גורלות כזה? בלב שממת משמעות
ויראת אלוהים גדולה ודמעות משונות של קיום בערב שישי הזה. פורענות גדולה
ממתינה על סף דלתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה