עד דלא ידע

היום התחדד לי שוב עניין שאני זוכר שיצא לי לחשוב עליו בתקופת הישיבה התיכונית, ומדובר על סוגיית הדתיים ושתיית אלכוהול בפורים. אני לא מדבר על דתיים-מיזרוחניקים-בעלי-בתים מן השורה, אלא דווקא על החבר'ה היותר ''דוסים'' שכנראה אינם מורגלים בשתיית אלכוהול בשאר ימות השנה ועל אף פי כן שותים בפורים כמויות עצומות של יין עד כדי שיכרות גמורה, הקאות תכופות, הבהלת ילדיהם וכל המשתמע. התחושה שלי במפגש עם התופעה היתה שיש כאן משהו שהוא מעבר לרצון לקיים את ''מצוות החג''. שלא מדובר רק על ניסיון לעבוד את ה', אלא לקיחת ההיתר לשתות עד המקסימום האפשרי דווקא בגלל שזה לא מותר או לא נהוג או לא מקובל בשאר ימות השנה. כאילו שיש כאן מעין התפוצצות של לחץ שנאגר זמן רב ללא ויסות וצריך לשחרר אותו בזמן קצר יחסית - לפני שהחג שבו מוכרחים-להיות-שמח יסתיים והסדר הרגיל יחזור על כנו. ואגב, לא מדובר רק על גברים אלא גם על נשים.

מצד שני, השתייה המופרזת עד גועל עוד מובנת לי כאשר מדובר על בחורי ישיבה צעירים שחיים תחת סדר יום ברור והגבלות רבות ועם כל המורכבות של גיל ההתבגרות, אבל היא פחות מובנת לי כאשר מדובר על אנשים מבוגרים בעלי משפחות.

ולפיכך אני באמת לא יודע אם ההשערה שלי יש בה מן האמת או שכולה מבוססת על דעה קדומה ועל חוויותיי בגיל הנעורים. אשמח לשמוע דברים ממי שיותר מעודכנים ממני בנבכי המגזר. למה צריך לשתות כ''כ הרבה ואת מה זה משרת?