מלחמת זהויות

אם אתם שואלים את עצמכם למה הוויכוח בין שמאל וימין במדינה הפך להטחת מהלומות חלולה ולמלחמת זהויות מדכאת ולמה אין פה אופוזיציה לוחמת, התשובה לכך פשוטה:

בלי להבין זאת, מרבית השמאל והימין במדינה שותפים מבחינה מדינית לפרדיגמת ההפרדה ("עם ביבינט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח" משמאל, גירוש או קנטונים מוחלשים ומפוקחים מימין), ולתפיסה כלכלית-חברתית של ליברליזם של רווחה (רולניק סטייל). מה שנשאר לשני ה"מחנות" כביכול זה לריב על סגנון, לא על מהות. הרי בעומק בעומק בנימין נתניהו לא הרבה יותר אתנוצנטרי ולא הרבה יותר קפיטליסטי מיצחק רבין או משמעון פרס.

כך שהאופוזיציה האמיתית היחידה לסדר הקיים, לפחות מבחינה מדינית, היא מצד מי שרוצים אינטגרציה וחיבור כמה שיותר מלא בין כלל הקבוצות שחיות כיום בין הים והירדן. יוזמות כמו "שתי מדינות - מולדת אחת", חיבורים בין פלסטינים, מתנחלים, אורן יפתחאלים, מזרחים, רובי ריבלינים, אורי אליצורים ואחרים. רוצים ויכוח אידיאולוגי אמיתי? שם הוא נמצא: באותו אזור לא פופולארי עדיין שבו קווי המתאר הפוליטיים המדומיינים של הפאטה מורגנה הישראלית נעלמים כלא היו.