תהליך השלום מזדקן

תהליך השלום מזדקן. לאחרונה חש בדכדוך מתמשך, טרום-דיכאון. הוא מתעלם מזה: ממשיך לצאת מדי בוקר למשרדו המהודר, מתיישב בכבדות מול שולחן העץ הרחב שעליו אותם דוחות כרומו מהודרים בחמש שפות.

בוער מבפנים הוא יושב שם בפרצוף קפוץ. "התהליך" הם מכנים אותו מאחורי גבו, חוששים לכנותו בשמו המלא שמא ייפול מיד ויקרוס. הו כמה שהוא מקנא בסכסוך, הצעיר הנצחי הזה שבכל קיץ ממציא את עצמו מחדש: משנה את שמו, מעדכן את תוכניותיו, מגייס לו תומכים צעירים ויפים, מאלתר תמידית, משולהב ופרוע, לא נותן לו רגע להסתגל.

והנה הוא יושב כאן במשרד הממוזג מדי הזה, ממשיך לשלם משכורות נדיבות לאותם 30-40 ראשי ארגונים ועמותות, מוסיף לממן מחקרים של פרופסורים חיוורים שאינם מחדשים דבר, שותה את אותו אספרסו-כפול קולומביאני מקפסולות מהודרות, מלהטט מול תורמים מקשישים באנגלית המהודרת שלו, בחוסר התלהבות שכבר אי אפשר להסתיר. הוא לא מצליח להחביא את הפרובינציאליות העלובה שלו מהם. אפילו שליח האו"ם החדש רמז שהתקופה הקרובה תהיה קריטית לעתידו. זאת תחילת הסוף.

הוא חייב לטפל בעצמו, הוא חושב. הם יבינו שהם מסוגלים להסתדר בלעדיו ויוציאו אותו לפנסיה כפויה. אסור לו לתת לזה לקרות. זה בכלל לא בשבילו, הוא ממלמל, הרי הוא בכלל היה מעדיף לעשות לביתו בגילו המופלג. זה למען המדינה. זה למען הילדים. הוא בעצמו כבר לא מאמין לעצמו. זאת תחילת הסוף.